גם למים קרים מתרגלים

אני באמת מתנצלת שאין לי שום דבר נחרץ לכתוב, אף אחד להעליב וכלום לקדם.
יש אנשים שמחפשים אמת אחת יציבה ולוהטת, כזו שתתווה להם דרך ותכניס מטרה לחיים,
אני יכולה להבין את זה, אין לי בעיה לחיות עם זה, אבל לא מוכנה לשתף עם זה פעולה.

ללא כתיבה סתמית לא היו מתפרסמים ספרים מסוימים, טורים אישיים וכתבות כלליות לצד
ענייני היום הבוערים וגילוים מסעירים.

הביקורת שלכם עלי יכולה להיות כמו זרם של מים קרים במקלחת, אבל אם כבר נתקעת עם שמפו על הראש, לא תסיימי חפיפה?

תהודה ללא מטרה

אחד הדברים שקוסמים לי לחזור ולצייץ היא העובדה שאין לי שום מטרה מוצהרת לעשות את זה. אני לא משרתת אף גורם משווק, לא מנסה לקדם את ענייני הפרטיים או התעסוקתיים, ולא משנה לי איך הציוץ ייתפס או יתפרש ע"י הקורא (אם אכן יש כזה)

המצב הזה שהוא נטול כל מגמה ותפאורה הוא מאד משחרר, לא מחייב אותי לעקביות מסוימת ולא להיגיון רצוף וחונק, אלא דווקא מסייע לי לשחרר פיסות של דעת שצטברו וצפו בי, ושאינן נחוצות בשום מקום אחר.

יחד עם זאת, אני לא בדיוק מצייצת למקום שומם שכוח אל, ברור שאני חושפת רגע מעצמי (גם אם זו לא חשיפה דרמטית מרחיקת לכת) ומייחלת למצוא הזדהות, חיזוק ולעיתים אפילו שיח.

...

ואולי רק רציתי לזרוק אבן קטנה משלי לאגם החיים, שתכה גל קטן לזכרי במעגל מצומצם, ותיצור רגע רגעי חולף וחסר מטרה ...

מחפשים נעקבים

אני אוהבת למצוא נעקבים חדשים בעצמי, לחפש אותם לפי מילה מסוימת שעולה בראשי, לפי השירים שהם אוהבים,
מעיינת ברשימת עוקבים של צייצנים שאהבתי, בקיצור מחפשת כאלה בעלי עניין משותף.

דווקא בלילה או לפנות בוקר מוצאים חברים חדשים, בשעות בהן מפלס הציוניות יורד והרגש נותן לעצמו רשות לגלוש החוצה.

גישה חיובית

אוהבת את הגישה החיובית שבבסיס הטוויטר, נראה שעולם חדש מופלא צריך להיות כזה בדיוק.
למשל, ניתן לראות את המצטרף אבל לא את מי שנטש, ניתן לראות פיברוט או ריטווט אבל לא ניתן לסמן פוסט מאכזב, יש המלצות אחרי מי לעקוב אבל אין המלצות הפוכות.

שמתי לב שאפילו קיימת משיכה גדולה יותר ליוזרים שפותחים את הבוקר בברכה חמה (מפיצת אור...) ומנחמת או כאלה שמפיצים אהבה מלטפת בציוצים שלהם, כנראה שהמטען החיובי הזה חסר לרובנו במציאות היומיומית או שאנחנו חסרי מערכת הפעלה מתאימה לזהות אותו ולצרוך אותו .

יחד עם זה, מדי פעם פורצת רוח רעה, ירידות מעוקצצות, ומריבות על כס המלכות בהיכל התהילה. אבל אני מעדיפה להתעלם מרגעים כאלה ולחזור לתפיסה הבסיסית.

התשמע קולי

המעמד שלך בטוויטר בדרך כלל נקבע על פי כמות העוקבים אחרייך, וזה מתחלק למספר רמות:
מעל 80 - שרדת את שלבי הכניסה
מעל 200 - ביססת מעגל קרוב
מעל 500 - מעמד מבוסס ביותר ממעגל אחד
מעל 1000 - כנראה יש לך מה להציע
מעל 3000 - ואתה לא סלב? אז מלך או מלכת הביצה
מעל 5000 - יחידי סגולה
מעל 10,000 - בדרך כלל עיתונאים, מנחים או מפורסמים שונים
מעבר לזה נראה לי שכבר המספר לא באמת משמעותי, אבל לך תדע :)

תחילה רציתי להגדיל מאד את כמות הנעקבים, ולקרוא כמה שיותר פוסטים מגוונים, גם רציניים וגם שובבים, לקרוא גם את השיחות המתנהלות בין אלה שאחריהם עוקבים לחברים הקבועים שלהם.

אח"כ הבנתי שחסר לי המימד האישי, ואני רוצה לשמור על הרצף, להכיר באופן שטחי כלשהו את זה שכותב, להבין את הנימה המתלווה לציוציו ואת הרמיזות הנזרקות מציוץ לציוץ.
אבל ברגע שעוברים למימד האישי נוצרת בעיה, פתאום לא מספיק לי לקרוא אותם, אני רוצה שגם הם יקראו אותי.
מבלי שהתכוונתי בכלל ליצור קשר או תקשורת בתחילה, מצאתי את עצמי משחקת במשחק המעמדות, פונה לעוקבים חביבים באופן ייזום וגלוי ומשכנעת אותם לעקוב אחרי, סוגרת עסקאות "אעקוב אחריך ועקוב אחרי" ובעיקר עושה מעצמי צחוק.

היום יש לי קצת יותר ממאה עוקבים ואני משתדלת לשמור על פרופורציות, לא להפוך את הטוויטר למשפך חיי ולא להשתדל למצוא חן בעיני אף אחד, לא לשפוט ולא להכריע, להשאיר את המקום כתחביב חביב וכמקום מקסים וייחודי בו אני יכולה לפרוק את המחשבות המשונות שלי שלא מעניינות כנראה אף אחד ברוב העולמות.

פתיחה

הכל התחיל אחרי הכתבה המפורסת של שקד רענן, התעורר בי החשק לכתוב את דעתי הפרטית על הטוויטר, איך אני חווה אותו ומה אני מסיקה ממנו, והכל בקצת יותר מ-140 תווים.

הטוויטר, כמו כל קבוצה, מתאפיין בקודי התנהגות שמייחדים אותו מכל קבוצה אחרת, ומשתמשים בו בשפה ייחודית שנוצרה בו. אך מעבר לכך, זהו מקום בו נפגשו אנשים מרקע שונה, בעלי דעות שונות, מצב משפחתי שונה ותפיסת חיים אחרת ביחס לדת אמונה ופוליטיקה.

כולם התאחדו תחת מטריה אחת כמבקשים להתאחד ולו לדקות ספורות, לשתף במה שעובר, במה שחסר ובמה שמבדח. האפשרות לבחור חברים (גם אם אינם מסכימים להיות חברים שלך) ולנתק את אלה שמאסת בהם יוצרת מצב אידיאלי ונוח שאינו מתקיים בתבנית החיים המציאותיים.

אני זוכרת שאבא שלי אמר פעם: אני מאד אוהב להיות לבד עם עצמי, לחשוב מחשבות ולנתח תיאוריות, אבל בשלב מסוים אחרי שגיבשתי דעה שנראית לי חדשנית ותבונתית במיוחד אני מאד רוצה לחלוק אותה עם מישהו, לא חשוב עם מי בדיוק.

וזאת כל התמצית של הטוויטר על רגל אחת.